• שרוני

תהיי איתה

והיא שוב מתעוררת מוקדם, למרות שיכולה להמשיך ולישון. אבל היא מרגישה צורך עז לכתוב, צורך שבא לידי ביטוי, כמעט ללא הפסקה.

במוחה מתרוצצות מילים,

המצטרפות למשפטים, המשפטים לפסקאות, חלקי סיפור,   שיהפכו לרומן, לשירים. אינה יכולה כל הזמן לכתוב, העשייה הרבה בה היא מצויה, העיסוקים, הסידורים, החיים, אינם מאפשרים זאת כרגע, אולי בעתיד היא חושבת, כיום בזה היא מסתפקת.  מתיישבת על מיטתה ומתחילה לכתוב, הדמעות מציפות שוב, אך נעצרות יחסית מהר. אתמול בשעות הערב כבר רצתה לכתוב על כך, אולם לא הצליחה. המילים היו שם, בראשה, אך החיבור ביניהן היה לא פשוט עבורה.

"איך הרגשת כשהדברים נאמרו"?  איזה רגש עלה מתוכך?  המלווה שואלת.  והיא כשעיניה עצומות, נזכרת,  לקח לה זמן וזה הופיע:  "דחויה, היא אומרת". והבכי יוצא בהדרגה ובעוצמה.  "כל החיים שלי אני מרגישה כך עם אנשים, גם כשאני יודעת שאין זה באמת כך".  "אני רוצה עכשיו שתחזרי לגיל  שהיית כשהוא נפל, ארבע היא אומרת".  "למה ארבע היא שואלת? הייתי בת שנתיים וחודשיים וחצי". מאוחר יותר הבינה, לא סתם נאמרה המילה, הספרה ארבע, היא מלווה  אותה במסלול חייה, זאת הבינה כבר מזמן. אתמול, במהלך היום, לאחר הטיפול התחוור לה למה. היתה בת ארבע כשהוא עבר  לגור עם אימה. זאת היא יודעת מהיום בו זוכרת את עצמה. 



"הייתי בת שנתיים וחודשיים וחצי, כשהוא נפל. הגיעו מקצין העיר להודיע, מהסיפורים אני יודעת, דפקו בדלת קצינים ורופא. "מי היה שם איתך? אמא"? "לא", היא אומרת. "אמא לא תפקדה כלל בשנה הראשונה, לא היתה שם, סבא וסבתא שלי היו, ולקחו אותי ואת אחי הצידה. לא יודעת לאן, מעולם לא סיפרו לי,   גדלתי הרבה אצלם, היו לי שני בתים". "תסתכלי עליה, על הילדה הזו, איך היא נראית לך"?

"ממש קטנה". היא אומרת, "מה היא מרגישה"? קשה, קשה לה לומר את המילה: "עצב, עצב גדול", היא: "מה הילדה הזו רוצה"?

את: "שירימו אותה, שיחבקו אותה, שיעטפו אותה",

"את יכולה לעשות את זה"? ואת משתהה לרגע ואומרת: "כן", תהיי איתה, תחבקי אותה".

4 צפיות