• שרוני

פוסט טראומה כפולה

עודכן ב: 30 מאי 2019

את שואלת את עצמך: "את, את פוסט טראומתית"?

את מקבלת תשובה, או יותר נכון, תובנה שיורדת כמו אבן ששוקלת

100 טון, מסתבר שכן. ולא סתם פוסט טראומתית, אלא קיבלת אותה

בכפולה. בתוכך טמונות שתי טראומות שעיצבו את עולמך, את חייך,

כמעט מיום היוולדך. היית קטנה, ממש קטנה, רק בת 26 חודשים,

כשהטראומה הראשונה הבליחה בחייך.

היה זה הרגע ההוא כשאביך התפוצץ עם המרגמה, ב'תאונה',

אפשר לומר שקרתה בזמן הקרב, במלחמה.

את זוכרת את הלילה ההוא, אז ישבת עם מפקדו הישיר בזמן המלחמה,

במרפסת הקטנה בביתה של קרובת משפחתך, דיברתם אל תוך הלילה.

היית אז חיילת, הסתובבת בארץ, בין קרובי משפחה, בין אנשים שהכירו אותו,

חיפשת תשובות, חיפשת להכיר את האדם שמעולם לא הכרת, האדם שידע

שאת צריכה לחיות כאן.

את נולדת כפנצ'ר, כאילו בטעות, לאמך זה היה מוקדם אבל הוא, הוא ידע,

שאת צריכה להגיע לכאן. את כותבת ודמעות זולגות על לחייך,

את כותבת ומרגישה כאב אותו את מוציאה בכתיבה, את מרגישה שאת

כותבת וכאילו את לא לבד, יש עוד אחת שכותבת יחד אתך.

בתוכך יש ילדה שעדיין לומדת איך לחיות עם הטראומות שלה, שרק לאחרונה החלה לאהוב את עצמה. ילדה שכבר מזמן לא שואלת למה אני?

למה זה קרה לי ולא למישהי אחרת? פעם זה מה שהיית שואלת, מאז שהיית קטנה שאלת את אותן השאלות, והיום, היום השאלות התחלפו, כי את מבינה

שהטראומה השנייה, שהיא בלתי מתקבלת על הדעת, שאינה נתפסת כהגיונית,

קשורה קשר הדוק, קשר שהוסיפו עליו דבק חזק כזה, כמו סופר גלו, לראשונה.

האדם שנכנס לחייך, לבית אמך, כשאת היית בת 4, ראית בו אבא, ראית בו

גבר שיחליף את האבא שמעולם לא הכרת, שלא זכרת ממנו דבר.

אמך ספרה לך כיצד ממש התרגשת כשהוא הגיע בפעם האשונה לפגוש אותך ובהמשך לכל מקום שהיה אפשר, הלכת אחריו, כי רצית כל כך אבא, כי רצית

מישהו שיעטוף אותך, שירים אותך

, שיחזק אותך, שיגן עלייך, שישמור עלייך

מכל רע. נהגת לרוץ אחריו, לשבת במכוניתו מאחור ולשיר שירים בקול רם,

כי רצית אבא, זה כל מה שרצית. ואת, שהיית אז ממש קטנה, רק בת 4, גדלת

והפכת לילדה בת 9 או 10 את הרי לא יודעת בדיוק בת כמה היית כי הדחקת,

כי תת-המודע תפקידו להגן וזה מה שקרה. אבל את זוכרת, איך היה בא

לחדרך בלילות... הפלשבקים אינם מגיעים כמו בעבר, את סלחת, מחלת, כדי ללמוד להרים את עצמך ולאהוב מחדש.

73 צפיות