• שרוני

משלוח מנות

"ידיה כמרחפות על המערוך, מרדדת היא את הבצק הלוך ושוב"

היא נזכרת בעברה, במטבחה שהיה כמאפייה, איך הכינה תחת ידיה סוגי בצקים שונים. לכל סוג עוגיות הכינה את הבצק המיועד לו; עוגיות שושנים, עוגיות סנדביץ'-ריבה, עוגיות רייבה, עוגיות מגולגלות ועוד מיני מאפים, עוגות שמרים ובחושות. הכל היה בסגנון ביתי, כאופייה המסורתי-שמרני. כזאת היתה, כך היא גם היום. אז לא ממש הבינה למה היא כזאת, למה היא מעדיפה להכין מאפים כמו של פעם, למה היא אוהבת כל כך מקומות שניחוח של בית יוצא מתוכם. למה ריח מאפה בבית ובמיוחד של חלות השבת משרה עליה רוגע, מאפשר לה לנשום בתוך הסערה הפנימית שאינה מוצאת מנוח.


כזאת היא היתה גם עם ילדיה, נהגה להכין לכל אחד את המאכלים האהובים עליו, לא פסחה על אף אחד. שולחן השבת בביתה תמיד היה ערוך למופת, עם נרות שהדליקה גם אם לא לפי הזמנים. זה השתנה מאז, היום היא מדליקה את נרותיה לפני כניסת השבת והשקט אותו חיפשה שנים, נכנס לתוך ליבה ויוצר נקודות של אור בתוך הסערה. היא חיפשה את ביתה, היא חשבה שתמצא אותו אם יהיה לה בית גדול יותר, חפצים יקרים יותר עם ריהוט שנעשה על-ידי נגר בהזמנה אישית, חדרי אמבטיה עם ארונות מעוצבים. קירות בצבעים אהובים. חדרי הבית נצבעו בגוונים של ירוק, וורוד, תכלת, עם תכנון של טקסטורות מיוחדות. היה לה אפילו קיר אדום-בורדו עז במדרגות שהובילו לקומה השנייה, ממנו אי אפשר היה להתעלם כלל.


בכניסה לבית היתה גינה קטנה עם שולחן קרן קיימת ועץ למון-ליים, מפירותיו נהנתה לשימוש יומיומי, לאפייה ואף נתנה מהם באהבה. נהגה גם לשבת שם לקפה ולעבודות יצירה עם בתה. הגינה האחורית היתה פינת גן העדן שלה, עם דק כפרי שעוצב במיוחד וגדר שנתנה לה מעט פרטיות. ספסל גם היה שם, עליו ישבה ומולה ראתה את הגבעות ולעיתים אף שמעה את הפרות גועות. אהבה את ביתה, אותו תכננה בקפידה יתרה, אך היום היא יודעת שאת עצמה לא אהבה.


היום היא כבר לומדת לאהוב את עצמה, ממשיכה היא לאפות ולבשל, אך עם איזון לנפשה וגופה. היא כבר משאירה מקום עבורה, כדי לא ללכת שוב לאיבוד בהמון שסובב אותה, ברצון שליווה אותה שנים לרצות את כולם ואת עצמה השאירה הרחק מאחור. היא מבלה את החג עם בתה הקטנה וכלבתה, בעיר אליה חזרה לבנות את חייה ולמשש את שליחותה. קמה מוקדם הבוקר, כהרגלה מזה זמן מה. היא מתעוררת הרבה לפני צלצול השעון, כי השעון שבתוכה מתחיל לפעול בהרמוניה עם נשמתה שמצאה את הבית בתוכה.


הכינה בצק מכמות אחת לאוזני המן, שלחה אותו למקרר למנוחה וחזרה לשולחן הכתיבה. השנה את משלוח המנות היא מכינה לביתה, לעצמה, לילדתה ולבן זוגה. מסיימת עוד משימות וחוזרת למטבח לאפות. בזה אחר זה, מוציאה היא למשטח העבודה את המוצרים והכלים לעבודה. בעזרת המערוך שמלווה אותה כבר שנים, חותכת היא חלק מהבצק, מרדדת לעלה ומתחילה לקרוץ עיגולים. ידיה כמרחפות עליו, כפי שנהגה ללמד את תלמידיה בחדר הבישול ואת הילדים שנהגו להגיע לסדנאות בביתה. בצק פריך, מכל סוג, הסבירה דורש עדינות ורכות. אין ללחוץ עליו יתר על המידה פן יתפרק, יש להשתדל ולשמור על אחידות ליצירת המאפה. מחצית הבצק מילאה בממרח תמרים ואת המחצית השנייה עם ממרח שוקולד.


ההכנה מעלה בה זיכרונות עבר, ימים שלא יחזרו, זמנים שהיו ואינם. זמנים שהכילו עשייה מרובה, שמחת חג עם כאב ועצב עמוק. היה בתוכה חוסר שלא הבינה איך לא הצליחה למלא, לא היה זה משנה כמה עסוקה היתה, משהו שם נשאר ללא מענה. יותר טוב לה עכשיו, היא סוללת את השביל מחדש, דרכה ברורה לה. לעיתים קרובות היא עדיין תוהה האם היא חולמת או שזו מציאותה, שהיא אכן סופרת במהותה.

פורים שמח

אוזני המן

45 צפיות