• שרוני

מבטים




עוד כשהיית ילדה, היו מבטים, התלחששויות, הסתודדויות, לא הרגשת חלק מהכיתה, מהחבר'ה, החברות שלך היו בכיתה אחרת, נהגת ללכת הרבה לספריה, לשהות בה בהפסקות,  מתי שרק אפשר היית מבלה שם. וכשעלית לחטיבה זה המשיך. לקראת התיכון הציעו שתלמדי  במגמה מקצועית, הנהלת חשבונות או תפירה.

את שאלת: "אם אלמד שם תהיה לי תעודת בגרות, אוכל גם ללמוד מתמטיקה שלוש יחידות". ענו לך, לא בטוח, לא בטוח שזה יהיה אפשרי במגמה מקצועית. ואת, את בכלל רצית ללמוד מקצועות הומניסטיים,

חמש יחידות ספרות,   חמש יחידות היסטוריה, ולהוציא תעודת בגרות,  אהבת ללמוד, לכתוב עבודות, חרשנית היית, אהבת לקרוא ספרים, נחשבת תולעת ספרים, אבל אמרו לך: "ציונייך לא מספיק גבוהים למגמה עיונית,  יהיה לך קשה", ואת לא ויתרת, ולבסוף הסכימו ועלית לכיתה י'.

היית נכנסת לכיתה,

הבנות היו נועצות בך מבטים,

בוחנות אותך, הרגשת שונה,

אף פעם לא חלק מהן,

לאורך כל השנים שלמדת איתן באותה הכיתה.

בתקופה בה היה לך חבר,

הן ידעו, ראו אותך עמו,

היה גדול ממך, חייל,

המבטים התחדדו,

הרגשת את הקנאה ננעצת בליבך,

את השאלות מאחורי גבך,

ואת את המשכת בשלך,

אליהן מעולם לא באמת התחברת.

0 צפיות