• שרוני

חירות פנימית

עודכן ב: 11 אוג 2019

ואז החלה הקריסה, תחילה לא הבנת מה קורה לך, כאב לך מעט הגרון, השתעלת, חשבת לעצמך "נו טוב התקררות קלה זה יעבור".

חזרת לקהיר רק לפני שעתיים או שלוש, את לא ממש זוכרת, כי מספרים מסוג זה, זה אף פעם לא היית את. את זוכרת חוויות, את זוכרת מילים, את זוכרת פנים, את זוכרת אנשים. את מרגישה אותם בתוכך, כאילו הם את, כאילו הם חלק ממך, זה כך כל חייך, מהיום שהיית ממש קטנה, קלטת שאת שונה ולא הבנת למה. נהגת להתבונן בסביבה, באנשים, במצבי חיים, זה תמיד העלה בך הרהורים, מחשבות, מילים שהתרוצצו לך בראש ואת לא באמת ידעת מה לעשות עם זה, כל מה שאת זוכרת כילדה, זה שצעקת הרבה. צעקת כדי שישמעו אותך, את כאבך הפנימי, כך את הוצאת. צעקת כך עד שקולך נהייה צרוד ועם זה את מתמודדת כל חייך ולא משנה גם אם יגידו לך שקולך נשמע סקסי, עלייך זה לא עובד.

לילה אחרון בקהיר, באחד המלונות הכי מפוארים ואת, את מחליטה להישאר בחדר, אחרי שתיכננת אולי ללכת לשוק, להסתובב במלון, חברה אף הזמינה אותך לצאת לאיזה מול. את אומרת לה שאת לא במיטבך ונשארת בחדר. מנשנשת שטויות מהמיני בר, מזמינה לך ארוחה לחדר ואת, את נשארת בחדר. חושבת שזה בטח יחלוף עד הערב, קבעת עם שאר האנשים שחזרו לקהיר להיפגש בלובי לארוחה משותפת.

את פותחת את המחשב, משוטטת קצת בפייס ומחליטה לעשות שינויים בדפים העסקיים שלך, מורידה שני דפים, כי לנהל ארבעה זה כבר לא לעניין, הגיע הזמן לעשות סדר כאן ולא, לא בגלל שפסח בפתח, בגלל שסדר זה חלק מהותי ממך, תמיד היה מיום היוולדך. את לא מסדרת או מנקה רק כשפסח מגיע, למרות שבעבר היו כמה פעמים שקצת 'התחרפנת' כשפסח התקרב, כמו חלק לא קטן ממדינת ישראל, אך השנה את כבר יודעת זה לא יקרה. לא בגלל שאת בחו"ל, משום שאת מרגישה שלמה מבפנים, כי סדר ושקט פנימי מגיעים עמוק מבפנים ולא, לא מן החוץ. פעם דאגת שהכל מסביבך יהיה מסודר, שחלילה לא יפול דבר מה חיצוני, כי אחרת עולמך הפנימי יתמוטט, היום את יודעת, זה לא מה שמשנה. כשישי לך שקט פנימי, אז החוץ מסתדר, אז היקום מביא לך את מה שמגיע לך, אז דלתות נפתחות בהדרגה, אט אט, ללא מהומה.

"דברים טובים מגיעים במנות קטנות"

את מחליטה להיכנס למיטה, רק לנוח מעט את חושבת ואת מתחילה להרגיש ממש לא טוב, כאב ראש עז מציף אותך, בטנך כואבת, סחרחורת בלתי נגמרת, הגרון שלך בוער. את מתחילה להבין מה את עוברת. ברקע את מתכתבת עם בן זוגך, את ממאנת לקבל את מה שקורה לך, את חשבת שזה יקרה שתחזרי לארץ, שזה ייקח זמן. הוא אומר לך: "הגוף שלך מתפרק", את לא רוצה להיות שם, את עדיין בהתנגדות וככול שאת כותבת לו את מבינה שאת צריכה לשחרר כי האנרגיה שלך יורדת, דועכת, כדי שתוכלי להתמלא מחדש, להבריא, להחלים מבפנים ומבחוץ יחד. את נשארת במיטה שעות, מנסה להרים את עצמך כדי לקום לשתות...להתקלח... וזה לא עובד לך. עובר זמן רב עד שאת מצליחה לקום, שותה מים, מתארגנת למקלחת, מסיימת חוזרת לשכב, את באפיסת כוחות ממש.

חושבת לעצמי "כך אבלה את הלילה האחרון שלי כאן, לא יצאתי כלל מהחדר, עם זה צריכה להתמודד, זה מה יש. הקריסה הופיעה מהר כי אני מחוברת לעצמי, למהותי באופן הכי משמעותי שאי פעם תיארתי לעצמי ועל כך אומרת תודה.

אני במצרים, הגעתי כדי לראות את אחי שלא ראיתי יותר משנה, אז ראיתי אותו כאן, בארץ, לזמנים קצרים ממש. הוא אמר לי שבפעם הבאה שיהיה הכי קרוב לישראל זה בסיור במצרים, היה לי כל כך הרבה 'בלגאן' בראש, עם השינויים שעשיתי בחיי, עם הגירושין, עם היציאה לאור שלא ידעתי מה יהיה. מה שהיה טבוע בזיכרוני כל כך הרבה שנים, זו הפרידה ממנו לפני שבע שנים בארצות הברית, חשבתי שלא אצליח אי פעם למחוק את הרגע הזה מתוכי, זוכרת שלא רציתי ללכת, אז הגעתי לראות אותו אחרי שבע שנים שלא התראנו.

והנה אני כאן, לילה אחרון, הגעת למקום עליו חלמתי מאז הייתי ממש קטנה, הגעתי למקום, הכי קרוב שיכולתי, בו אבי מצא את מותו. לא אשכח את הרגע בו האוטובוס חצה את התעלה, הבנתי שזה הכי קרוב למקום הנפילה. אין לי תמונות משם כי אסור היה לצלם ובכלל לא צילמתי הרבה בטיול הזה, כי זה לא היה בראש מעייניי.

הייתי זמנים ארוכים עם עצמי, הייתי זמנים לא מעטים עם אחי, הייתי די הרבה עם מאה איש, דבר שלא קל לי היום. היתה תקופה שלא הבנתי למה זה כך, למה אני זקוקה לזמנים לבדי, הרי אני אוהבת להיות עם אנשים, להסתובב, לטייל, לדבר, להקשיב, להיות נוכחת כמה שאפשר. היום אני כבר מבינה שכסופרת אני זקוקה לזמנים שלי עם עצמי כדי לכתוב, כדי לסדר את המילים שמתרוצצות להן כל הזמן בראש.

הסיור היה מאוד משמעותי עבורי, מודה שלא חשבתי שיהיה כך. היו לי שתי סיבות עיקריות בגינן הגעתי למצרים והיום אני מבינה שהגעתי להרבה, הרבה יותר מכך. אחת החוויות המשמעותיות עבורי היתה העלייה להר סיני בלילה. חתיכת עליה, לא קלה כלל, בלשון המעטה. כמורה וכאחת שאוהבת ללכת ולרוץ, אתם יודעים, עשיתי לא מעט טיולים בחיי, אבל זו העלייה הכי מאתגרת שאי פעם עליתי. אחרי לילה ללא שינה, כשהראש מעט סחרחר ולא מאמינה לאן הגעתי, את הירידה אחרי המדרגות, החלטתי לעשות בריצה. בין אבנים וסלעים, עם נעלי הליכה, בגדים שלא מתאימים לריצה, קשרתי עם הסוודר והמעיל למותניי, שמתי את האוזניות עם המוזיקה באוזניי ורצתי כשחיוך מרוח על פניי כל הדרך למטה.

מקום נוסף שהיה משמעותי עבורי, במסע שלי אל עצמי, היה במוזיאון של CHEOPS'S SOLAR BOAT . מצאתי את עצמי עומדת מול הספינה, הרגשתי את האנרגיה זורמת ממני הלוך ושוב, אף יכולה להעיד שסחרחורת היתה שם. הספינה כולה עשויה עץ, מדהימה בגודלה וביופייה. מה שנגלה לעיניי ולנשמתי היה עצום באופן שלא יכולתי אז במקום להגדיר במילים עשיתי זאת בשלב מאוחר יותר בשיר שכתבתי:

ריח שורשים

ריח אדמה באוויר

ריח שורשיו של עץ שאך הבשיל.

ריח דפים שאבק בתוכם

ריח ספריות עתיקות אליהם היא נמשכת

היא נשאבת אל עברה

נשמתה מחפשת מיום היוולדה

נשמתה יצאה אל האור

נשמתה כותבת את אשר על ליבה

Smell of roots

Smell of the ground is in the air

Smell of the roots of the tree that have mature

Smell of pages that has dust inside of them

Smell of ancient libraries she is drawn to them

She is drawning to her past

Her soul is searching since the day she was born

Her soul came out into the light

Her soul is writhing whats on her heart


הייתי בעוד הרבה מקומות מופלאים, שלא חלמתי שאהיה בחיי ובטח לא שארוץ בהם, בספונטניות שכל כך אופיינית לי, חשבתי שאיבדתי אותה עם הילדות שלא ממש היתה לי. רצתי מול הנילוס, ברחבי המלון בקהיר, בין מקדשים, על סיפון הספינה ששטה בנילוס העליון.

חלומות מתגשמים מסתבר כשאת מקשיבה לקולך הפנימי.

זוהי החירות הפנימית שלי להקשיב בו זמנית לקולי הפנימי ולקולו של בן זוגי.

חג מואר


0 צפיות